מנהג כפרות

הקדמה: מהו מנהג כפרות?

מנהג הכפרות הוא טקס עתיק שנהוג בערב יום הכיפורים, ובו מסובבים תרנגול (או תרנגולת עבור אישה) מעל ראש האדם, תוך אמירת פסוקים ותחינות. לאחר מכן, נותנים את העוף לצדקה.

בשנים האחרונות נפוץ גם לקיים את המנהג באמצעות כפרות בכסף, שאותו תורמים לנזקקים.

הכוונה שמלווה את המנהג היא להמחיש את רעיון הכפרה ולעורר את האדם לחשבון נפש בערב יום הדין.

על ידי החשבון נפש מתעורר האדם לתשובה ולמעשים טובים, והקב"ה – שהוא "חנון ורחום ורב לסלוח" – מכפר על העוונות.

במאמר שלפניכם נתמקד במקורות וטעמי המנהג ובמשמעות הרוחנית שלו. 

באפשרותכם לערוך פדיון כפרות דרך האתר בביט או כרטיס אשראי.

המשמעות הרוחנית שמאחורי מנהג הכפרות

למנהג קוראים "כפרות" משום שהתרנגול משמש תחליף לאדם – "כפרה" על מעשיו. 

על האדם להתבונן שבעצם, בשל מעשיו הלא טובים, היה ראוי שהגורל שייעד לתרנגול יקרה לו עצמו, אך הקב"ה, שמרבה לסלוח ומרחם על ברואיו, מעניק לו אפשרות לתשובה ולכפרה.

לכן יש לכוון שבמעשה הכפרות אנו מבטאים בקשה שהקב"ה ימחל ויסלח על עוונותינו, בעקבות כך שהתעוררנו לחזרה בתשובה, כפי שנאמר בפסוק: "וישוב אל ה' וירחמהו… כי ירבה לסלוח".

הכפרות אינן 'קסם' הלכתי או הבטחה לסליחת עוונות, אלא טקס סמלי שנועד לעורר לתשובה, להמחיש את עקרון האחריות האישית ולעזור לאדם להתבונן במעשיו. 

כפי שאכילת תפוח בדבש בראש השנה מזכירה לבקש שנה מתוקה, כך הכפרות מזכירות לאדם להרהר בתיקון דרכיו ולבקש כפרה.

כדי להמנע מטעות ולא לחשוב שהכפרות הם באמת קרבן – לכן המנהג הוא לא לקחת בתור כפרה בעל חיים שבשעתו היה ראוי להיקרב כקרבן בבית המקדש. 

לכן לוקחים תרנגול או דג, ולא תורים ובני יונה.

מקורות בספרות התורנית למנהג הכפרות

בגמרא ובפירושי הראשונים

שורשי המנהג נרמזים כבר בגמרא (שבת פא, ב), שם מוזכר טקס שדומה למנהג כפרות (ע"פ פירוש רש"י שמבוסס על תשובות הגאונים).

בתקופה הקדומה היו קולעים סלים מכפות תמרים, ממלאים אותם באדמה מעורבת בזבל, ושותלים בהם שעועית או אפונה. סל זה היה נקרא "פורפיסא".

את השעועית או אפונה היו מגדלים כמה שבועות ובערב ראש השנה היו מסובבים את הסלסלה מעל הראש ואומרים: "זה תחת זה, זה חליפתי וזה תמורתי". 

לאחר מכן את הסל היו משליכים לנהר, כמימוש הפסוק: "ותשליך במצולות ים כל חטאותם".

מדובר היה בטקס כפרה סימלי, שהיווה בסיס למנהג הכפרות המוכר כיום. 

מצורף הציטוט העתק פירוש רש"י על הגמרא:

"בתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה.

22 או 15 ימים לפני ראש השנה עושים כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו "פורפיסא" וצומח.

 ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר"

המעבר לעופות ולבעלי חיים

המנהג הקדום עבר גלגול נוסף בתקופות מאוחרות יותר, ועדות לעריכת כפרות בתרנגול מופיעה בפסקי הרא"ש בסוף מסכת יומא.

שם הוא מביא טעמים למנהג, ומדגיש כי הבחירה להשתמש דווקא בתרנגול ולא בבעלי חיים אחרים זה בשל המצאותו הרבה בבית, יותר משאר בעלי החיים.

סיבה נוספת להעדפת התרנגול היא שמו – "גבר" – שמתקשר לאדם.

כמו כן, הרא"ש מוסיף כי היו עשירים שנהגו לערוך כפרות בבהמות יקרות ולא בתרנגול.

דימוי לשעיר לעזאזל

על פי תורת הקבלה, מנהג הכפרות מתקשר לעבודה שהייתה נעשית בבית המקדש ביום הכיפורים. 

אז, היו לוקחים שני שעירים – אחד היה נבחר כקרבן לה', והשני נשלח למדבר ("עזאזל") לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו את כל עוונות עם ישראל. 

השעיר שנשלח לעזאזל שימש ככפרה לכל העם, ובכך נתכפרו עוונותיהם של בני ישראל.

התפתחות והפולמוס סביב המנהג

התנגדות למנהג

כבר בימי הראשונים נרשמה התנגדות למנהג. הרמב"ן ואף הרמב"ם (שלא מזכיר אותו כלל), ראו בו חיקוי של דרכי האמורי. וכן פסק רבי יוסף קארו, בשולחן ערוך "מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפור יש למנוע המנהג".

תמיכה והמשך קיום המנהג

מנגד, הרמ"א (רבי משה איסרליש) כתב: "לקים את המנהג כי זהו מנהג וותיקין ואין לשנות" – והגן על קיומו של המנהג בקרב אשכנזים.

גם האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא) הקפיד עליו, והוסיף בו כוונות על פי תורת הקבלה.

בהמשך, גם אדמו"רי חב"ד ביססו את המנהג בהלכה, וחסידים רבים נוהגים בו עד היום.

כיום המנהג נפוץ הן אצל עדות אשכנז, והן אצל הספרדים למרות שהבית יוסף פוסק הספרדים יצא נגד המנהג.

"בילקוט יוסף" מוסבר, שאף על פי שלדברי השולחן ערוך יש התנגדות ברורה למנהג הכפרות, אין לעקור מנהג ישראל זה, שכן שורשיו עתיקים ומבוססים כבר בדברי הגאונים.
יתכן שהשולחן ערוך התנגד למנהג רק כאשר לא היו מוסרים את העוף לצדקה, שאז היה מקום לחשוש למנהג דומה ל"דרכי האמורי" (מנהגי עמים זרים). אולם כיום, כאשר לאחר קיום המנהג תורמים את העוף לנזקקים, החשש הזה אינו קיים.